לילה טוב אמא

כאשר הרופא קרה לי היום לפני שמונה שנים ושבוע ואמר לי "בשלב זה הכליות שלה כרסו, אבל היא נלחמת" אחרי כמה שעות ישבתי מולה שוב לשמוע על המשך המלחמה אבל על חלקים נוספים שנכנעו הרגשתי שהעולם מצפה ממני להגיד "תלחמי חזק, אני חזרתי מהודו, אני לא הולכת יותר, אני פה בשבילך"
אבל לא אמרתי. הרגשתי כמה היא כבר עייפה.
עייפה מכך שהדבר שהיא הכי אוהבת לעשות, להכין לעצמה תה, כבר נלקח ממנה מספר חודשים לפני.
עייפה מלהסתכל עלי ולא לדעת בוודאות מי אני.
אז לא אמרתי שוב ושוב תלחמי, רק אמרתי שאני כאן.
היא נלחמה, היקום החליט. אתמול עברו 8 שנים.
לי התאריך לא אומר כלום. ובטח לא האבן הקרה בקצה שיכון המזרח.
בהתחלה ביקרת אותי כל לילה. ועכשיו את מגיעה לפעמים, לפעמים אני קמה דואגת לך לפעמים עם המון ביטחון.
קראו המון דברים, חלק חבל שהפסדת וחלק עדיף להפסיד.

ורד סיפרה לי שברגע של צלילות ששאלו אותך איפה רוחמה אחרי שנעלמת שנה למזרח, אמרת "זאת עושה חיים, מה את חושבת, כמוך" אז כן, אני משתדלת ואני אעשה יותר.
מבחינתי זאת צוואתך.
מתגעגעת. אוהבת. נחנקת.

את כל זה התחלתי לכתוב בגלל הודעה בחדשות "הכליות של שרון כרסו" 8 שנים הוא צמח ועכשיו הכליות כרסו.
אז אל תלחם. תן ליקום להחליט. אפילו שחרר.