לחשוב אופטימי אפילו שעייפה

חייבת להתחיל את בוקר עם כמה דקות כתיבה. לשחרר. אני יכולה  גם לא לשפוט את עצמי שאני מתלוננת לדף, ההתמקדות עכשיו היא יותר לא להתלונן לבעל.

שבוע 34 מתחיל היום ואני מרגישה מאוד בהריון, רוצה לעבוד בשיא המרץ, להספיק כמה שיותר עד הלידה אבל מה שבאמת קורה זה שאני מאוד עייפה וזה מדאיג אותי, מדאיג אותי שאני אצטרך להפסיק לעבוד עוד לפני סוף החודש התשיעי.

אני יודעת שאני צריכה להוריד הילוך, אין ספק.
אני חושבת שאני צריכה למקד את חודש מאי יותר חכם עם הרבה יותר מרחב נשימה
ולכן לעשות רק את הדברים הקבועים, רק מי שמשלם חודשי.
לוותר על סדנאות.
לעשות את המקסימום להביא 20 שעות עבודה פרטית.
זהו, זה מספיק בינתיים.

לא צריכה להלחיץ את עצמי עם הקורס, זה כנראה לא יגיע לפני שאחזור מחופשת הלידה
או שאולי אני פשוט צריכה להקדיש לזה יומיים. חוששת להוגות בפה מלא אבל מפחיד אותי קצת הקטע הטכני וגם ההוצאות על הקורס מבלי שאני יודעת מה יהיו ההכנסות.
למרות שאין ספק שאני יכולה להגדיר את האתר והתוסף בעצמי ולשלם רק 10$ לעלות את כל הסרטונים לוימאו.
אבל זה באמת כנראה יותר מדי. אני צריכה להוריד לחץ ולא להוסיף.
חוץ מזה שאין מנוס, אני חייבת למצוא כותבת, עוד היום.

חופש גדול
אחרי שנתיים לקחתי לעצמי הפסח הזה חופשה. רציתי להיות עם המשפחה, רציתי להוריד הילוך.
פתאום הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. ותכל'ס שמתי לב שממש, אבל ממש הייתי צריכה את זה.
יותר עשה לי חשק לחופשת לידה, לקחת קצת חופש מכל העבודה הזו.
מצד אחד אני עצמאית, זו צריכה להיות התשוקה שלי, אני צריכה לקום בבוקר שמחה עם מרץ אין סופי לעשייה. מצד שני כל העשייה המטורפת ולפעמים גם הלא ממוקדת בשנתיים האחרונות מתחילה לגבות את המחיר.
היה בי מקום שהרגיש "כל הכבוד, אפשר להספיק לא רע גם בשעתיים עבודה אם את רוצה ללכת עם הילד שלך לשחק" אבל אז נגמר החופש ושמתי לב כמה זמן הולך ביום הראשון.
אתמול הלך לי כל היום על ניתוח קהל יעד ללקוחות, הרי זה לא הגיוני, להוריד יום שלם על זה.
אתמול שוב הרגשתי שאני עובדת לא ממוקד
שאני יכולה לעשות יותר טוב
שלא הגיוני שאני מבזבזת כל כך הרבה זמן על משהו קטן.

כמהמחשבות יש לי בראש

מעכשיו - לא ממחר

אתמול זה קרה. כל כך התעצבנתי שהרגשתי שעוד שנייה מתפוצץ לי הראש, רציתי לבכות, שלחרר את הכל ולא הצלחתי.
במקום זה הרגשתי איך הגוף שלי קורס, איך הגוף שלי מגיב בצורה היסטרית. בעלי הביא לי כוס מים והלך, כועס.
לא יודעת למה, הוא לא אוהב את ההצגות האלו, או תכל'ס, הוא לא אוהב אני חלשה. אני החזקה.
אחר כך נשארתי במיטה והבנתי כמה דברים מאוד חשובים.
הבנתי שאני בעצם לבד בעולם, שלא משנה מה כולם יכולים לעזוב בכל רגע. אפילו הילד שלי יכול לנטוש אותי כמו שאני בקושי מתייחסת לאבא שלי.
זה לא הכניס אותי לרחמים עצמאים אלא לחזרה להבנה שבעצם רק אני כאן לעצמי, רק אני שולטת במצב שלי וברגשות שלי, רק אני יכולה לעשות את השינוי והוא לא תלוי באף אחד חוץ ממני.
ואין לי גם שום סיבה לחכות. לא לחופשת לידה - שיהיה לי זמן. ולא לשום דבר אחר חיצוני.
שאם אני רוצה שהכל יהיה אחרת זה תלוי רק בי ואני צריכה לתחיל לשנות לא ממחר, מעכשיו.
לא צריכה לשנות הכל, לא צריכה לדרוש מעצמי יותר מדי, פשוט להתחיל ליצור את השינוי.
להפסיק לחשוב גם במושגים של "אני רוצה להיות" או אפילו "אני מזמנת לעצמי" אלא פשוט להחליט מי אני, מי אני רוצה להיות. אבל מי אני באמת רוצה להיות ולא איזה דמות פנטזיונרית אשר מחברת את כל הנתונים המושלמים בכל אחת שאני מכירה לאיזה סופר וומן אחת, אלא מי אני, אני באמת, רוצה להיות.
ולהחליט שזה מי שאני , זה מי שאני מעכשיו.
לחשוב מה משרת אותי בחיים ומה פחות ולהשאיר רק את מה שמשרת אותי.
לחשוב מה אני רוצה להשאיר ומה אני רוצה לשפר.
לאן אני רוצה להגיע ומה ייקח אותי לשם.

להיות אמא טובה, להיות אשת עסקים טובה וכל השאר זה אומר שקודם כל אני צריכה לדאוג לעצמי.
לאוהוב את עצמי.
להרגיש בנוח עם עצמי.
ולא לחכות עד שיגיע התינוק הבא, אלא עכשיו, לפני שהוא מגיע, על מנת שיקבל את האמא שמגיע לו.

אני יודעת שאני רוצה להיות אדם מאושר.
אני יודעת שאני צריכה להתחיל לדבר במושגים של הווה.

רוצה להכין לעצמי רשימה, כנה, ישירה , ישרה. להכניס אותה לתודעה ולנסות לעבוד על פיה

היום קניתי לעצמי צמיד, הוא אמור להיות תזכורת, להזכיר לי כל פעם מי האני האמיתי שלי.
להזכיר שאני אדם מאושר
להזכיר לי לא להתלונן
להזכיר לי לחשוב פעמיים לפני שאני מדברת
להזכיר לי שזה תלוי בי ולכן אני יכולה לשנות ואשנה.
תמיד אני מגיעה לבלוג הזה לכתוב שרע לי, אני צריכה להתחיל לעשות מנהל\ג וכתוב על דברים טובים.
על הדברים המצחיקים שצ'יפי עושה.
על הדברים המדב\הימים שאני משיגה.
להתחיל יותר להעריך, לשמוח, לאהוב, לצמוח.
לעשות לעצמי באמת מנהל\ג שאני פותחת את הבלוג ומתחילה לכתוב את הדברים הטובים.

מחשבות על יצירתיות וחופשת לידה

עוד חודש וחצי הלידה הצפויה ואני במרתון סביב עצמי, סביב הכל
רוצה להספיק כמה שיותר ומתכננת לי לחופשת לידה קצת יותר מדי דברים, כנראה.
חשבתי הרבה אם כדאי לי לקחת חופשת לידה, לקח  המון זמן לבנות את העסק הזה, לבנות את התדמית המקצועית, לבנות את השם שלי. יש יגידו מבחוץ שזה לקח לי ממש מהר, אני לא מרגישה את זה. יודעת כמה השקעתי בזה. ימים ולילות.
אבל עכשיו אני קצת עייפה. כבר הרבה זמן שאני חושבת שזה לא יכול להימשך ככה. לא צריך לעבוד ככה. כל כך קשה. כל כך הרבה. אני יודעת שיש דרך אחרת. שיש בי את היוזמה והיצירתיות לחשוב כיצד אני יכולה להרוויח יותר כסף בפחות זמן השקעה. העניין הוא שאני כל כך טובעת בשותף שאני ממש לא מספיקה לפתח מוצרים חדשים. לחשוב על העתיד.
אני כל הזמן מכבה שריפות.
גם חוסר המיקוד שלי וניהול הזמן הגרוע שלי לא ממש עוזרים. אני שורפת המון זמן על דברים לא חשובים.
מתמחרת את השירותים שלי לחלוטין נמוך מדי.
נותנת המון שירותים שלא בהגדרת התפקיד שלי על מנת לחסוך כסף ללקוח (רק השבוע אמרתי ללקוחה שאני אבנה לה דף נחיתה כי התעייפתי מההדרכה. למה? ועוד בחינם? גם ככה אין לי זמן לעשות כלום)
המון דברים צריכים להשתנות בעסק ועל מנת לשנות אותם צריך להקדיש זמן למחשבה. זמן לעשייה, זמן לבניית מוצרים חדדשים.
אני רוצה להקדיש את חושת הלידה ליצירה הזו. כל כך מתחשק לי ליצור.
אבל אני מרגישה שאולי אני מעמיסה על עצמי יותר מדי. יותר מדי מתייחסת לזה כאל חופשה למרות שזה ממש לא.
הרי אחרי הלידה הראשונה חודשיים לא היה אפשר ממש לדבר איתי.
אבל הפעם יכול להיות אחרת, שונה. כבר אני יהיה פחות בהלם. אדע יותר מה אני רוצה לעשות ומה פחות.
הפעם אני גם עובדת שמשהו שיש לי תשוקה מלאה אליו. משהו שאני ממש אוהבת לעשות.

אני גם מתגעגעת לדברים של פעם.
להקדיש זמן לעצמי, זמן לרוחניות, זמן לתזונה נכונה, זמן לכושר גופני.
אני מרגישה שאני צריכה לבנות את עצמי מחדש, לא רק את העסק אלא ממש את עצמי.
בתוך כל העבודה והשגרה איבדתי את עצמי. את האדם הרוחני. את האדם שלוקח פסק זמן לפעמים והולך לים לחשוב. את האשם שיש לו זמן לחברים.
לעזאזל אפילו את יום הנישואים שלי שכחתי השנה, ואני נשואה רק שלוש שנים.
לא בטוחה שאני רוצה להיות האדם הזה.
אני רוצה להיות אדם קצת אחר ואם אני לא אקח הפסקה לחשוב על כל הנושא הזה, לבנות דברים מחדש, להשקיע זמן וכסף בפעולות שיחסכו זמן וכסף. כלום לא השתנה.
אך עם זאת אני חושבת שאני צריכה להוריד את הציפיות שלי למציאות. אני לא רוצה שוב להתאכזב.

רוצה לחזורלכתוב...