חייבת לפרוק. לשפוך את הכל על המקלדת. להוציא את כלהרגשות הללו ממני.
חופשת לידה. אמורלהיות כיף, נעים, שמח, אפילו קצת חופש.
אני שונאת את זה.
יוצאת מדעתי.
מוצאת את עצמי היום כל רגע בין בכי ושבירה אחרת.
80% מהיום אני מאכילה ומרדימה ובדקות שנותרו אני עושה עבודות בית.
אני לא בנוי לזה. יודעת שאני לא בנוייה לזה
חיכיתי לחופשת לידה הזו לקחת קצת חופש מהעבודה. עכשיו אנימרגישה שאני ממש מתגעגעת לעבודה. ליצירה. לעשייה.
בנוסף המלחמה שיש ברקע. כל החיילים שמתים. תמונות של ילדים פלסטינאים מתים שקורעות לי את הלב. תמונות של הלוויות של חיילים שאני לא יכולהלשאת.
כל דבר קטן עולה לי על העצבים. מוציא אותי מדעתי. מרגישה שאין לי דקה לעצמי. אין לי רגע לעשות אפילו דבר וחצי דבר מכל הדברים שתכננתי לחופשת הלידה.
הלחץ של קניית הבית לא ממש מוסיף לכל ההרגשה שלי .ובטח לא האדישות של בעלי.
מרגישה שאני מאבדת את הסבלנות לגמרי.
גם מאוד קשה לי עם חמותי לאחרונה. הרבה יותר מבעבר.
זה שהיא לא חושבת צעד קדימה. הפינוק המטורף שלה את כ' והחפירה לגבי נ' "הוא רעב, אני חושבת שהוא רעב, מתי הוא אכל"
כל ההתעסקות הזו בזה שהם צריכים לאכול כל הזמן מוציאה אותי מדעתי.
אוכלת כל היום. ללא הפסקה. רצה לאוכל שאולי הוא ימלא אותי באיזה משמעות
עוד קפה ועוד קפה וכל אחד מהם חייב לבוא עם איזה אלף עוגיות
היום קראתי על דיכאון אחרי לידה. לא בטוח שיש לי . רשום שזה מתאפיין בחוסר תיאבון ואני רק לא מפסיקה לאכול או להיות רעבה.
עם ההנקה כמעט הפסקתי ונ' אפילו לא בן חודשיים. קשה לי עם התלות ובנוסף זה ממש כואב הפעם. כנראה שהתת מודע שלי חיפזש תירוץ טוב להפסיק עם זה כמה שיותר מהר. ואיזה תירוץ יותר טוב מ"כואב לי". עדיין זה גורם לי להרגיש חרא.
הכל גורם לי להרגיש חרא.
אני כנראה צריכה להשלים עם זה. אני לעולם לא יהיה מהאנשים השמחים האלו. אני רוצה להיות. מהאנשים השמחים ומלאי החיים. אבל אני לאיודעת מתי אני יהיה.
אני גם רוצה להיות יותר סבלנית ומקבלת. למשל עם חמותי. הרי היא לא תשתנה אז אניפשוט צריכה להשלים עם זה.
גם בעלי עולה לי לעצבים. דבוק כל היום לטלפון שלו כאילו זה חברו הטוב ביותר ואז יותר דברים נופליםעלי
אם לפני שבועיים הוא היה עושה קצת דברים בבית עכשיו אני עושה כמעט הכל.
ואז התסכול גובר. עד שיש לי שעה לעצמי אני עסוקה בכביסה ונקיונות.
הוא גם לא מרוכז, לא מקשיב עד הסוף, לא זוכר כלום. אתמול שמתי לו בגדים לגן ושוב הוא הלביש את הילד באיזה מכנס מגעיל.
בנוסף אני מבזבזת יותר מדי זמן על שיתותים בפייסבוק בקירות מלאים עצב ומלחמה.
חשבתי שאני אשנה הרבה
שאני אעשה תטה הילינג ואשנה בי דברים וארגיש יותר טוב.
שאני אצליח לשנות דברים בעסק.
בנתיים אני רואה שזה רק נעשה יותר גרוע.
אין לי חשק להתקשר לאף אחד ולעשות כלום.
זה חייב להשתנות!
חופשת לידה. אמורלהיות כיף, נעים, שמח, אפילו קצת חופש.
אני שונאת את זה.
יוצאת מדעתי.
מוצאת את עצמי היום כל רגע בין בכי ושבירה אחרת.
80% מהיום אני מאכילה ומרדימה ובדקות שנותרו אני עושה עבודות בית.
אני לא בנוי לזה. יודעת שאני לא בנוייה לזה
חיכיתי לחופשת לידה הזו לקחת קצת חופש מהעבודה. עכשיו אנימרגישה שאני ממש מתגעגעת לעבודה. ליצירה. לעשייה.
בנוסף המלחמה שיש ברקע. כל החיילים שמתים. תמונות של ילדים פלסטינאים מתים שקורעות לי את הלב. תמונות של הלוויות של חיילים שאני לא יכולהלשאת.
כל דבר קטן עולה לי על העצבים. מוציא אותי מדעתי. מרגישה שאין לי דקה לעצמי. אין לי רגע לעשות אפילו דבר וחצי דבר מכל הדברים שתכננתי לחופשת הלידה.
הלחץ של קניית הבית לא ממש מוסיף לכל ההרגשה שלי .ובטח לא האדישות של בעלי.
מרגישה שאני מאבדת את הסבלנות לגמרי.
גם מאוד קשה לי עם חמותי לאחרונה. הרבה יותר מבעבר.
זה שהיא לא חושבת צעד קדימה. הפינוק המטורף שלה את כ' והחפירה לגבי נ' "הוא רעב, אני חושבת שהוא רעב, מתי הוא אכל"
כל ההתעסקות הזו בזה שהם צריכים לאכול כל הזמן מוציאה אותי מדעתי.
אוכלת כל היום. ללא הפסקה. רצה לאוכל שאולי הוא ימלא אותי באיזה משמעות
עוד קפה ועוד קפה וכל אחד מהם חייב לבוא עם איזה אלף עוגיות
היום קראתי על דיכאון אחרי לידה. לא בטוח שיש לי . רשום שזה מתאפיין בחוסר תיאבון ואני רק לא מפסיקה לאכול או להיות רעבה.
עם ההנקה כמעט הפסקתי ונ' אפילו לא בן חודשיים. קשה לי עם התלות ובנוסף זה ממש כואב הפעם. כנראה שהתת מודע שלי חיפזש תירוץ טוב להפסיק עם זה כמה שיותר מהר. ואיזה תירוץ יותר טוב מ"כואב לי". עדיין זה גורם לי להרגיש חרא.
הכל גורם לי להרגיש חרא.
אני כנראה צריכה להשלים עם זה. אני לעולם לא יהיה מהאנשים השמחים האלו. אני רוצה להיות. מהאנשים השמחים ומלאי החיים. אבל אני לאיודעת מתי אני יהיה.
אני גם רוצה להיות יותר סבלנית ומקבלת. למשל עם חמותי. הרי היא לא תשתנה אז אניפשוט צריכה להשלים עם זה.
גם בעלי עולה לי לעצבים. דבוק כל היום לטלפון שלו כאילו זה חברו הטוב ביותר ואז יותר דברים נופליםעלי
אם לפני שבועיים הוא היה עושה קצת דברים בבית עכשיו אני עושה כמעט הכל.
ואז התסכול גובר. עד שיש לי שעה לעצמי אני עסוקה בכביסה ונקיונות.
הוא גם לא מרוכז, לא מקשיב עד הסוף, לא זוכר כלום. אתמול שמתי לו בגדים לגן ושוב הוא הלביש את הילד באיזה מכנס מגעיל.
בנוסף אני מבזבזת יותר מדי זמן על שיתותים בפייסבוק בקירות מלאים עצב ומלחמה.
חשבתי שאני אשנה הרבה
שאני אעשה תטה הילינג ואשנה בי דברים וארגיש יותר טוב.
שאני אצליח לשנות דברים בעסק.
בנתיים אני רואה שזה רק נעשה יותר גרוע.
אין לי חשק להתקשר לאף אחד ולעשות כלום.
זה חייב להשתנות!
