מחשבות על חוסרשביעות רצון

זה כבר נעשה רגש שבשגרה
חוסר שביעות רצון
רגששל אישה שלא משנה מה לא מרוצה ממה שהיא עושה!

אני רוצה להיות מעשית יותר
ממורקדת יותר
פרודקטיבית יותר
מרגישה שבשנה האחרונה הייתי פול גז בניוטרל
השקעתי המון זמן בעבודה במבנה לא נכון
לא תכננתי כלום
לא בניתי כלום
פשוט עבדתי

נכון,כנראה השגתי הרבה אבל אני לא ממש מסוגלת לתתלי קרדיט על מה שכן
אלא בעיקר לבקר את עצמי על מה שלא
כמעט הכפלתי הכנסות
הייתי בהריון
עשיתי כנסים
ילדתי
ועכשיו אני בבית עם עולל
מצפה מעצמי להספיקלעשות ולהרויח כמו לפני חצי שננ ואפילו יותר
מה אני רוצה מעצמי?
האם זה ראלי?
אני יודעת שאני לא רוצה להמשיך ככה יותר

אני יודעת שאני רוצה יותר ושזה ייקח לי פחות זמן
הרבה פחות זמן
בשביל זה אני צריכה להיות יעילה
בשביל זה אני צריכה שיטה
שיטה מסודרת
יש לי המון רעיונות
אבל אף אחד לא בא לידי ביצוע

אני צריכה לבצע
מהר
ממקוד
עם תוכנית ברורה
ויאלה
קדימה

די, לא רוצה לחפש דירה יותר רוצה למצוא

כל פעם שאני מתיישבת לכתוב זה כאשר מצב הרוח שלי שפוף.
כאשר יש לי צורך להתלונן. להוציא קצת מהקשיים שיש לי.
לכן, לאחרונה, אני פחות רוצה לכתוב, פחות רוצה "להנציח" את התסכול.
אז הפעם אני אנסה לעשות את זה אחרת.
למרות כל הרגשות המעורבים , הלילות טרודי השינה אנסה לכתוב על הסיטואציה אחרת.
לכתוב חיובי. לכתוב הגשמה. לכתוב זימון.

תהליך חיפוש הדירה נמשך ונמשך
הצעה ועוד הצעה וכולם משנים את דעתם.

אז אני מזמנת לעצמי.
אני פונה לבורא כל שישנו, אנרגיית הבריאה כולה ומצווה להגשים עבורי

דירה חדשה בבאר יעקב
דירה 4.5 חדרים, עם מחסן
משופצת ומוכנה לכניסה. מעוצבת צעיר
כוללת את כל השיפורים כולל מזגן
עם מרפסת שפונה לנוף פתוח ושקט
ושוב :) שקט
במחיר משתלם והגיוני
בבניין עם שכנים טובים והרבה חברים לילדים (וגם לנו)

בית שיביא עמו ברכה למשפחה
בריאות, פרנסה טובה
שמחה וצחוק
והמון שפע

27-7 הרהורים על חופשת לידה

חייבת לפרוק. לשפוך את הכל על המקלדת. להוציא את כלהרגשות הללו ממני.
חופשת לידה. אמורלהיות כיף, נעים, שמח, אפילו קצת חופש.
אני שונאת את זה.
יוצאת מדעתי.
מוצאת את עצמי היום כל רגע בין בכי ושבירה אחרת.
80% מהיום אני מאכילה ומרדימה ובדקות שנותרו אני עושה עבודות בית.
אני לא בנוי לזה. יודעת שאני לא בנוייה לזה
חיכיתי לחופשת לידה הזו לקחת קצת חופש מהעבודה. עכשיו אנימרגישה שאני ממש מתגעגעת לעבודה. ליצירה. לעשייה.
בנוסף המלחמה שיש ברקע. כל החיילים שמתים. תמונות של ילדים פלסטינאים מתים שקורעות לי את הלב. תמונות של הלוויות של חיילים שאני לא יכולהלשאת.
כל דבר קטן עולה לי על העצבים. מוציא אותי מדעתי. מרגישה שאין לי דקה לעצמי. אין לי רגע לעשות אפילו דבר וחצי דבר מכל הדברים שתכננתי לחופשת הלידה.
הלחץ של קניית הבית לא ממש מוסיף לכל ההרגשה שלי .ובטח לא האדישות של בעלי.
מרגישה שאני מאבדת את הסבלנות לגמרי.
גם מאוד קשה לי עם חמותי לאחרונה. הרבה יותר מבעבר.
זה שהיא לא חושבת צעד קדימה. הפינוק המטורף שלה את כ' והחפירה לגבי נ' "הוא רעב, אני חושבת שהוא רעב, מתי הוא אכל"
כל ההתעסקות הזו בזה שהם צריכים לאכול כל הזמן מוציאה אותי מדעתי.
אוכלת כל היום. ללא הפסקה. רצה לאוכל שאולי הוא ימלא אותי באיזה משמעות
עוד קפה ועוד קפה וכל אחד מהם חייב לבוא עם איזה אלף עוגיות
היום קראתי על דיכאון אחרי לידה. לא בטוח שיש לי . רשום שזה מתאפיין בחוסר תיאבון ואני רק לא מפסיקה לאכול או להיות רעבה.
עם ההנקה כמעט הפסקתי ונ' אפילו לא בן חודשיים. קשה לי עם התלות ובנוסף זה ממש כואב הפעם. כנראה שהתת מודע שלי חיפזש תירוץ טוב להפסיק עם זה כמה שיותר מהר. ואיזה תירוץ יותר טוב מ"כואב לי". עדיין זה גורם לי להרגיש חרא.
הכל גורם לי להרגיש חרא.
אני כנראה צריכה להשלים עם זה. אני לעולם לא יהיה מהאנשים השמחים האלו. אני רוצה להיות. מהאנשים השמחים ומלאי החיים. אבל אני לאיודעת מתי אני יהיה.
אני גם רוצה להיות יותר סבלנית ומקבלת. למשל עם חמותי. הרי היא לא תשתנה אז אניפשוט צריכה להשלים עם זה.
גם בעלי עולה לי לעצבים. דבוק כל היום לטלפון שלו כאילו זה חברו הטוב ביותר ואז יותר דברים נופליםעלי
אם לפני שבועיים הוא היה עושה קצת דברים בבית עכשיו אני עושה כמעט הכל.
ואז התסכול גובר. עד שיש לי שעה לעצמי אני עסוקה בכביסה ונקיונות.
הוא גם לא מרוכז, לא מקשיב עד הסוף, לא זוכר כלום. אתמול שמתי לו בגדים לגן ושוב הוא הלביש את הילד באיזה מכנס מגעיל.
בנוסף אני מבזבזת יותר מדי זמן על שיתותים בפייסבוק בקירות מלאים עצב ומלחמה.
חשבתי שאני אשנה הרבה
שאני אעשה תטה הילינג ואשנה בי דברים וארגיש יותר טוב.
שאני אצליח לשנות דברים בעסק.
בנתיים אני רואה שזה רק נעשה יותר גרוע.
אין לי חשק להתקשר לאף אחד ולעשות כלום.
זה חייב להשתנות!

כמה דחיתי את זה

זהו. כבר עברו כמעט חודש וחצי מהלידה. כל יום אני אומרת לעצמי "אני צריכה לכתוב, זה מה שיעזור לי, קצת לכתוב" וכל יום אני מחפשת הרבה סיבות ותירוצים לא לכתוב.
כבר המון זמן אני רוצה לתרגל את נושא הכתיבה היומית. לפעמים היא תהיה משימתית, לפעמים ספרותית ולפעמים סתם מקום לשפוך הכל על המקלדת. אבל העיקר לכתוב, להוציא, להביע, לדבר בעזרת המקלדת.

מדהים אותי כמה חשבתי שאני אספיק בחופשת לידה וכמה טעיתי. חשבתי שאני אספיק לקרוא, ללמוד, לבנות את הקורס האינטרנט, לנוח, להחזיר אכשהוא את רוחמה היצירתית.

אבל בפועל הכל שונה. בפועל אני עייפה. בפועל עוברים עלי זמנים לא ממש קלים. אני יודעת שאחת הסיבות שאני מתחמקת מהכתיבה זו המחשבה של "שוב לקטר בעזרת המקלדת? למה לעזאזאל אני צריכה להנציח את הקיטורים? מספיק לי לחשוב אותם בלב ולתת להם להעלם עם הזמן"

והאמת, אני לא רוצה לקטר יותר. אתמול חשבתי שאני אומרת את חיבור המילים "קשה לי" יותר מדי פעמים. ברמה כזו שאני כבר שומעת את צ'יפי אומר לפעמים את חיבור המילים "קשה לי" חשבתי לעצמי כמה אני רוצה לשחרר את צמד המילם הללו ממני, אולי אפילו למצוא צמד אחר שאני אגיד בכל כל פעם שאני באה לפלוט את המילים הללו. עברו לי הרבה מילים בראש. אפילו חשבתי מה אם בעצם זו רק סמנטיקה ובסוף צמד המילים החדש יעבד את משמעותו החיובית ואני אדע שהוא אומר "קשה לי".
בסוף נזכרתי שמשפטה של לאה שנירר "פאן לי במקסימום" , אני רוצה לנסות את המשפט הזה. להשתמש בו כמה שיותר. הרבה יותר מצמד המילים שלא ממש מועיל לי.

לפני יומיים פגשתי את זב' הפסיכולוג שליווה אותי שלוש שנים של טיפול בסופר השכונתי (כמובן, ביום היחיד בחיי שהחלטתי לצאת לסופר עם טרנינג אדום פגשתי שם את כל העולם ואישתו) הוא שאל אותי מה נשמע, אבל מה נשמע באמת. בחזרתי הביתה שסיפרתי לבעלי הוא שאל אותי "סיפרת את האמת? אמרת שקשה? " לא, לא סיפרתי שקשה, אבל אמרתי את האמת. פשוט את כל הדברים החיוביים שבאמת. פשוט הסתכלתי על חיי בעיניים חצי חיוביות. מסתבר שאני יודעת לעשות את זה אם אני רוצה :)

בסך הכל אני לא יודעת מה אני רוצה לעצמי. בכל זאת ילד בן חודש וקצת שצריך המון תשומת לב. ילד נוסף בן שנתיים וחצי שצריך לא פחות תשומת לב. מלחמה. מכירת דירה ומרתון מטורף בחפוש אחר דירה חדשה.

אני יודעת שאני רוצה כל כך הרבה. אני יודעת שאני עוסקת הרבה בלא להיות מרוצה מעצמי שאנילא.
לא מספיקה.
לא מספיק יצירתית.
מרגישה עכשיו גם לא מספיק מקצועית.

תואר ראשון בהלקאה עצמית ובביקורתיות.

כל הזמן אני חושבת כמה אני רוצה להיות מהאנשים האלה.
אלה ששמחים כל הזמן , שרואים את העולם באור חיובי.
הנחושים , שמציבים לעצמם מטרה ומשיגים אותה לא משנה מה.

בלאגן שמטרתו לעשות סדר

לאחרונה יש לי צורך גדול יותר לכתוב, לא עוד דברים שיווקים, משפטים קצרים עם מטרת מכירה אלא ממש, כתיבה.

אני מרגישה שכל החלק היצירתי שלי הלך לישון. תופס לו תנומת חורף ארוכה מדי.

לעומת זאת אני לא בטוחה שיש טעם בכל אובססיית התיעוד הזו. למי? למה? אולי זה סתם בזבוז זמן. מה שהיה עבר. אולי זהו ?

עכשיו אני בחופשת לידה. עברו כבר שבועיים וחצי, רציתי לעשות כל כך הרבה דברים בחופשת לידה הזו ובינתיים כל מה שאני מרגישה זה שהזמן מש בורח לי מבית האצבעות ואני לא מספיקה כלום.

ההנקה כמובן, לוקחת לי מלא זמן והופכת אותי למאוד מתוסכלת.

מתוסכלת בגלל כל הזמן שזה לוקקח. מתוסכלת מזה שזה לא מספיק, אני גם מניקה שעה וגם בסוף מביאה סמילאק. מתוסכלת מהמחשבה שאני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה כי אני צריכה לתת נקודת התחלה טובה לילד שלי.

גם לזמן של ההנקה היו לי תכנונים. לקרוא בזמן הזה. לכתוב בטאבלט ועוד.

מה שבאמת קורא בזמן הזה זה שאנימעבירה ערוצים בטלוויזיה ורואה תוכניות בינוניות שלא ממש מקדמות אותי ובנוסף עושות לי חשק לראות יותר טלוויזיה.

מאוד רציתי לשיגיע שינוי לפני שמגיע הילד. השינוי שרציתי זה קודם כל להיות אדם יותר שמח, יותר אופטימי. אני כל הזמן מסתכלת על כל האנשים הללו, השמחים, האופטימיים, אלו שמחייכים למראה ומקנאה. כן, גם אני רוצה. לחיות מתוך שמחה.

כל הזמן חושבת על החיים שלי ולא מבינה "למה אני לא" לא באמת רואה סיבה. הרי השבח לבריאה הכל בסדר. יש לי 2 ילדים בריאים ומקסימים, בעל אוהב שאני כל הזמן מחפשת מה לא טוב בו ובמערכת הזוגית שלנו , עסק שמתקדם לא רע בכלל.

אבל אני כל הזמן רק רואה מה שפחות טוב. לא מצליחה להיות שמחה. כל הזמן מתלוננת, מחפשת על מה להתלונן.

לפעמים נדמה לי שאני אוהבת להתלונן בפני בעלי כי אני רוצה את תשומתהלב שלו. כי הוא האדם הראשון שממש מפנק אותי ושומר עלי אז אני מחפשת להיות ילדה פגיעה לידו לפעמים.

אבל למה? הרי הסיבה שהוא התאהב בי זה בגלל שאני אישה חזקה.

מצד שני אני מרגישה שהוא חושב שאני בזמן האחרון אישה חזקה מד, אפילו מפחידה, לא מסכימה המון דברים. אני מבינה מהיכן זה מגיע לו המחשבה הזו, אני באמת מבקרת אותו המון לאחרונה. יכול להיות שבאמת אלו דברים משונים ויכול להיות שזה שאין לי ממש חיים מוביל לכל הנושא.

וזה עוד משהו שאני מרגישה שאני ממש חייבת לשנות בחיים שלי. שאין לי חיים.

מאז שצ'יפי נולד כל מה שיש לי זה העסק והבית. בעיקר העסק. חוץ מזה אין לי ממש חיים.

ניהול לא נכון של הזמן ושל העסק הובילו אותי לכך שאני מבלה את כל הזמן מול המחשב למען העסק.

אבל מה שהרבה פעמים קורה ואני רואה את זה גם עכשיו, שאני עוסקת הרבה בטפל, במה שלא חשוב ובמה שלא דחוף ומבזבזת על זה הרבה זמן

אפילו היום זו הוכחה לכך.

אני עוברת ממשימה למשימה, לא מספיקה כלום ולא מסיימת כלום.

בורחת מהמשימות החשובות יותר

להתחיל לצלם את הקורס

לבנות נהלים לעבודה

לבנות ספר כלים חינמיים חדש

לחזור ללקוחות

לכתוב כל מה שצריך ביומן

להכין רשימת לקוחות עדכנית של כל הלקוחות שהיו אצלי

ועוד המון דברים שממש רציתי לעשות

אני אפילו לא זוכרת כמו שצריך לגבות חובות.

זה מה שנאי צריכה למקד את עצמי בו.

בנוסף- לחשוב איך אנימתחילה לחיות. איך אני חוזרת לחיים חברתיים.

אני רוצה לחזור ללכת לפורום נשות עסקים, לכנסים ולכאלה דברים. ראשית עלמנת להכיר נשים נוספות.

אני רוצה ללמוד איך לעשות דברים בצורה מרוכזת ומהירה.

אני אוצה ללמוד להשיג את מה שאני רוצה.

אני רוצה ללמוד לעבוד מתוך שמחה.

אני רוצה לעשות לי רשימה מסודרת וברורה של מה שחשוב ודחוף בלבד ולעשות רק בזה מעכשיו.

לחשוב איך אני משנה אתה החיים שלי ומתחילה לעשות דברים ולא דוחה כל דבר לגלגול הבא.

מתחילה לכתוב לפעמים

אתמול בערב היה לי ערב של משבר גדול.
אפשר לתרץ אותו בשבוע 38+, אבל זה רק תירוץ. אתמול הייתה שוב נפילה. הפע קצת יותר גדולה.
אבל זה לא חדש, זהו רגש של תסכול שאני סוכבת איתי כבר המון זמן.
רגש הגורר הרבה ביקורת עצמית וקצת אושר.
אני כבר לא קמה שמחה כל בוקר, לא קמה בהתרגשות לעבודה.
קמה כי 'צריך לעשות את העבודה'.
כל יום הוא עוד יום שאני דוחקת לפינה כל דבר שאפשר לעשות וקשור אלי ושמה את העבודה במרכז.
עוד יום שאני עובדת יותר מדי זמן בשביל קצת מדי כסף, לא מרוצה ולבסוף גם לא זוכרת לקחת כסף.

אני רוצה שינוי
אני צריכה שינוי
אני יודעת שרק לפני זמן לא רב רשמתי את זה לעצמי והצהרתי כבל עם ומחשב שאני הולכת לשנות, שזה היום הראשון של שארית חיי. אבל זה עבד בדיוק בשביל יומיים.
גם ברגעים אלו, כשאני בערך שקיע דקה לעצמי יש לי איזה עקצוץ בדף שאומר "למה את מבזבזת את הזמן? בזמן הזה כנסי לפייס, תראי מה קורה עם הלקוחות, תראי איזה משימה של העבודה את יכולה לעשות"
אני ממש מרגישה את זה פיסית כעקצוץ ביד שמאל שרוצה לברוח לעבר העבודה.

אני צריכה לעשות מחשבה עמוקה מה קורה כאן. למה זה?

הילד המקסים שלי יושב מולי, רואה טלוויזיה בשקט ושותה את שאריות החלב מהקורנפלס דרך הקש.
המראה מקסים, מחמם את הלב וממלא את הלב.
שם אני צריכה להיות. במקום הזה של האושר, של הסיפוק.
לא לתלות את זה בדברים כמו הבית שלי, העבודה שלי.
למרות שגם בהם אין לי סיבה להיות לא מאושרת.

אני חושבת לגייס את החשביה היום לדברים פשוטים ולא למלא הצהרות של "מהיום ככה וככה"
כי את הדברים הללו אני לא  ממש יכולה ליישם ואז מה שקורה זה שזה מוביל לתסכול וביקורת עצמית.

אני צריכה לנסות למצוא את האמונות שלי לגבי הרבה דברים ולראות איך אני מוציאה אותם ממני

לעשות חשיבה עמוקה על העבודה ולחשוב איך אני עושה יותר בפחות זמן.
אין אני נותנת ללקוח מה המגיע לו לפי התשלום שהוא שילם.

אני מרגישה שאני אלמד את זה אם אני רוצה ואם לא עוד שבועיים שהאגוז המקסים שאנ כבר כל כך מחכה לו יגיע לבית.
אבל אני רוצה שהוא יגיע לבית שמח, לבית רגוע.
ליתר דיוק הבית שמח ורגוע אבני רוצה שהוא יגיע לאמא שמחה ורגועה. אמא שלווה ומסופקת. אמא שיודעת גם לשים את עצמה קודם.
אמא שזוכרת כל מה שצריך.
שיודעת לקחת את החיים בקבלות.
אמא מרוכזת וממוקדם שעובדת מתוך שמחה ושיר
שיודעת למצוא את האושר שלה
שמנצלת את הזמן שלה בצורה הטובה ביותר.
אמא שיודעת לשבת לאכול ארוחת בוקר בשקט בלי העקצוץ הזה של "לא, אני צריכה לעשות עכשיו דברים"

הבטחתי לבעל שאני הולכת ליום היום. הבטחה שאני צריכה לקיים בשביל עצמי!!!

עונש על חוסר ריכוז

חרא חרא חרא. שוב פעם אני משלמת על חוסר הריכוז שלי, על זה שאני לא מייחסתחשיבות לחיים הפרטיים שלי מרב שאני תקועה בעבודה.
אין ספק שזה משהו שקורה לי בשנתיים האחרונות, אני כל הזמו שוכחת דברים. אבל אסור להתכחש לעובדה שדברים שקשורים לחיים שלי אי הרבה יותר שוכחת.
הבעל מתקשר היום מהעבודה, רוצה ללכת לסרט ואני שוב מרגישה קינאה, למה לו יש חיים ולי אין? מתוסכת אני כותבת בקבוצת האימהות, מנסהלהבין אם זה רק אני או שזה קטע של אימהות. מגלה שזה בעיקר אני.
יושבת עכששיו 11 בלילה נזכרת לבדוק את הוואצ אפ ומגלה הודעה " את מגיעה היום בערב למפגש" טוב, ברור ששכחתי. כל הח'ברה מהעבודה הקודמת נפגשים היום ואני שכחתי. הסיבה היחידה שכנראה תהיה לי לצאת בחודש הקרוב ושכחתי גם את זה.אי אפשר אפילו לתאר כמה אני מתוסכלת.אני יודעת שאני כותבת רק שאני מתוסכלת, שזה בלוג של תסכול, אבל בפני מי לעזאזאל אני מתנצלת? זה הנייר שלי ואני אבכה בו כמה שאני רוצה.
כל החוסר ריכוז שלי פוגע בי שוב ושוב בשניים האחרונות, אני כבר מש לא אוהבת את זה
אני מרגי/ה שיש פגיעה מאוד חמורה בזיכרון שלי אבלל כנראה זה גם בגלל שאני כבר לא מייחסת ח/יבותלחיים האישיים שלי
אני כבר לא יוצאתףלא דואגת להיות בקשר עם חברות וחברים
לא עושה שום דבר בשביל עצמי

בחודשים האחרונים אני גם ממש מזניחה את הזוגיות שלי. התירוץ שלי זה ההריון אבל זה באמת סתם תירוץ
אני מטביעה את עצמי בעבודה ומשתמשת בזה כתירוץ לכל דבר
הנה . עוד משהו שאני חייבת לשנות
די, זה לא יכול להמשיך ככה
הכל צריך להשתנות! הכל חייב להשתנות!
כל כך רציתי ללכת לערב הזה. לצאת, לפגוש את כל הח'ברה.
עד שסוף סוף יש לי כל כך הרבה על מה להיות גאה
אני מרגישה שכולם מסביבי חיים ורק אני לא
אני חושבת שאני צריכה לעשות מחר קצת הפסקה ולחשוב מה אני רוצה לעשות עם עצמי
איך אני רוצה לשנות את החיים שלי
הרי אם אני רוצה או לא החיים השתנו עוד שבוע שבועיים עם בואו של האגוז היקר שלי שאני כבר ממש מחכה לו
אני חושבת שאני מחכה לו כי איפה שהוא אני מאמינה שתהיה לי חופשת לידה
שאני יקח 'פסק זמן' ואבנה את עצמי מחדש
את הםנימיות ואת החיצוניות
אבל על מי שאני עובדת?איזה מין חופשת לידה זו הולכת להיות?
הרי אני אעבוד כמו כלבה גם בחופשת לידה ואז אני יהיה יותתר מטומטמת עם יותר התחייבויות ופחות שעות שינה

אני חייבת לשנות
אני אשנה
לא יודעת איך אבל זה חייב להיות אחרת

לחשוב אופטימי אפילו שעייפה

חייבת להתחיל את בוקר עם כמה דקות כתיבה. לשחרר. אני יכולה  גם לא לשפוט את עצמי שאני מתלוננת לדף, ההתמקדות עכשיו היא יותר לא להתלונן לבעל.

שבוע 34 מתחיל היום ואני מרגישה מאוד בהריון, רוצה לעבוד בשיא המרץ, להספיק כמה שיותר עד הלידה אבל מה שבאמת קורה זה שאני מאוד עייפה וזה מדאיג אותי, מדאיג אותי שאני אצטרך להפסיק לעבוד עוד לפני סוף החודש התשיעי.

אני יודעת שאני צריכה להוריד הילוך, אין ספק.
אני חושבת שאני צריכה למקד את חודש מאי יותר חכם עם הרבה יותר מרחב נשימה
ולכן לעשות רק את הדברים הקבועים, רק מי שמשלם חודשי.
לוותר על סדנאות.
לעשות את המקסימום להביא 20 שעות עבודה פרטית.
זהו, זה מספיק בינתיים.

לא צריכה להלחיץ את עצמי עם הקורס, זה כנראה לא יגיע לפני שאחזור מחופשת הלידה
או שאולי אני פשוט צריכה להקדיש לזה יומיים. חוששת להוגות בפה מלא אבל מפחיד אותי קצת הקטע הטכני וגם ההוצאות על הקורס מבלי שאני יודעת מה יהיו ההכנסות.
למרות שאין ספק שאני יכולה להגדיר את האתר והתוסף בעצמי ולשלם רק 10$ לעלות את כל הסרטונים לוימאו.
אבל זה באמת כנראה יותר מדי. אני צריכה להוריד לחץ ולא להוסיף.
חוץ מזה שאין מנוס, אני חייבת למצוא כותבת, עוד היום.

חופש גדול
אחרי שנתיים לקחתי לעצמי הפסח הזה חופשה. רציתי להיות עם המשפחה, רציתי להוריד הילוך.
פתאום הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. ותכל'ס שמתי לב שממש, אבל ממש הייתי צריכה את זה.
יותר עשה לי חשק לחופשת לידה, לקחת קצת חופש מכל העבודה הזו.
מצד אחד אני עצמאית, זו צריכה להיות התשוקה שלי, אני צריכה לקום בבוקר שמחה עם מרץ אין סופי לעשייה. מצד שני כל העשייה המטורפת ולפעמים גם הלא ממוקדת בשנתיים האחרונות מתחילה לגבות את המחיר.
היה בי מקום שהרגיש "כל הכבוד, אפשר להספיק לא רע גם בשעתיים עבודה אם את רוצה ללכת עם הילד שלך לשחק" אבל אז נגמר החופש ושמתי לב כמה זמן הולך ביום הראשון.
אתמול הלך לי כל היום על ניתוח קהל יעד ללקוחות, הרי זה לא הגיוני, להוריד יום שלם על זה.
אתמול שוב הרגשתי שאני עובדת לא ממוקד
שאני יכולה לעשות יותר טוב
שלא הגיוני שאני מבזבזת כל כך הרבה זמן על משהו קטן.

כמהמחשבות יש לי בראש

מעכשיו - לא ממחר

אתמול זה קרה. כל כך התעצבנתי שהרגשתי שעוד שנייה מתפוצץ לי הראש, רציתי לבכות, שלחרר את הכל ולא הצלחתי.
במקום זה הרגשתי איך הגוף שלי קורס, איך הגוף שלי מגיב בצורה היסטרית. בעלי הביא לי כוס מים והלך, כועס.
לא יודעת למה, הוא לא אוהב את ההצגות האלו, או תכל'ס, הוא לא אוהב אני חלשה. אני החזקה.
אחר כך נשארתי במיטה והבנתי כמה דברים מאוד חשובים.
הבנתי שאני בעצם לבד בעולם, שלא משנה מה כולם יכולים לעזוב בכל רגע. אפילו הילד שלי יכול לנטוש אותי כמו שאני בקושי מתייחסת לאבא שלי.
זה לא הכניס אותי לרחמים עצמאים אלא לחזרה להבנה שבעצם רק אני כאן לעצמי, רק אני שולטת במצב שלי וברגשות שלי, רק אני יכולה לעשות את השינוי והוא לא תלוי באף אחד חוץ ממני.
ואין לי גם שום סיבה לחכות. לא לחופשת לידה - שיהיה לי זמן. ולא לשום דבר אחר חיצוני.
שאם אני רוצה שהכל יהיה אחרת זה תלוי רק בי ואני צריכה לתחיל לשנות לא ממחר, מעכשיו.
לא צריכה לשנות הכל, לא צריכה לדרוש מעצמי יותר מדי, פשוט להתחיל ליצור את השינוי.
להפסיק לחשוב גם במושגים של "אני רוצה להיות" או אפילו "אני מזמנת לעצמי" אלא פשוט להחליט מי אני, מי אני רוצה להיות. אבל מי אני באמת רוצה להיות ולא איזה דמות פנטזיונרית אשר מחברת את כל הנתונים המושלמים בכל אחת שאני מכירה לאיזה סופר וומן אחת, אלא מי אני, אני באמת, רוצה להיות.
ולהחליט שזה מי שאני , זה מי שאני מעכשיו.
לחשוב מה משרת אותי בחיים ומה פחות ולהשאיר רק את מה שמשרת אותי.
לחשוב מה אני רוצה להשאיר ומה אני רוצה לשפר.
לאן אני רוצה להגיע ומה ייקח אותי לשם.

להיות אמא טובה, להיות אשת עסקים טובה וכל השאר זה אומר שקודם כל אני צריכה לדאוג לעצמי.
לאוהוב את עצמי.
להרגיש בנוח עם עצמי.
ולא לחכות עד שיגיע התינוק הבא, אלא עכשיו, לפני שהוא מגיע, על מנת שיקבל את האמא שמגיע לו.

אני יודעת שאני רוצה להיות אדם מאושר.
אני יודעת שאני צריכה להתחיל לדבר במושגים של הווה.

רוצה להכין לעצמי רשימה, כנה, ישירה , ישרה. להכניס אותה לתודעה ולנסות לעבוד על פיה

היום קניתי לעצמי צמיד, הוא אמור להיות תזכורת, להזכיר לי כל פעם מי האני האמיתי שלי.
להזכיר שאני אדם מאושר
להזכיר לי לא להתלונן
להזכיר לי לחשוב פעמיים לפני שאני מדברת
להזכיר לי שזה תלוי בי ולכן אני יכולה לשנות ואשנה.
תמיד אני מגיעה לבלוג הזה לכתוב שרע לי, אני צריכה להתחיל לעשות מנהל\ג וכתוב על דברים טובים.
על הדברים המצחיקים שצ'יפי עושה.
על הדברים המדב\הימים שאני משיגה.
להתחיל יותר להעריך, לשמוח, לאהוב, לצמוח.
לעשות לעצמי באמת מנהל\ג שאני פותחת את הבלוג ומתחילה לכתוב את הדברים הטובים.

מחשבות על יצירתיות וחופשת לידה

עוד חודש וחצי הלידה הצפויה ואני במרתון סביב עצמי, סביב הכל
רוצה להספיק כמה שיותר ומתכננת לי לחופשת לידה קצת יותר מדי דברים, כנראה.
חשבתי הרבה אם כדאי לי לקחת חופשת לידה, לקח  המון זמן לבנות את העסק הזה, לבנות את התדמית המקצועית, לבנות את השם שלי. יש יגידו מבחוץ שזה לקח לי ממש מהר, אני לא מרגישה את זה. יודעת כמה השקעתי בזה. ימים ולילות.
אבל עכשיו אני קצת עייפה. כבר הרבה זמן שאני חושבת שזה לא יכול להימשך ככה. לא צריך לעבוד ככה. כל כך קשה. כל כך הרבה. אני יודעת שיש דרך אחרת. שיש בי את היוזמה והיצירתיות לחשוב כיצד אני יכולה להרוויח יותר כסף בפחות זמן השקעה. העניין הוא שאני כל כך טובעת בשותף שאני ממש לא מספיקה לפתח מוצרים חדשים. לחשוב על העתיד.
אני כל הזמן מכבה שריפות.
גם חוסר המיקוד שלי וניהול הזמן הגרוע שלי לא ממש עוזרים. אני שורפת המון זמן על דברים לא חשובים.
מתמחרת את השירותים שלי לחלוטין נמוך מדי.
נותנת המון שירותים שלא בהגדרת התפקיד שלי על מנת לחסוך כסף ללקוח (רק השבוע אמרתי ללקוחה שאני אבנה לה דף נחיתה כי התעייפתי מההדרכה. למה? ועוד בחינם? גם ככה אין לי זמן לעשות כלום)
המון דברים צריכים להשתנות בעסק ועל מנת לשנות אותם צריך להקדיש זמן למחשבה. זמן לעשייה, זמן לבניית מוצרים חדדשים.
אני רוצה להקדיש את חושת הלידה ליצירה הזו. כל כך מתחשק לי ליצור.
אבל אני מרגישה שאולי אני מעמיסה על עצמי יותר מדי. יותר מדי מתייחסת לזה כאל חופשה למרות שזה ממש לא.
הרי אחרי הלידה הראשונה חודשיים לא היה אפשר ממש לדבר איתי.
אבל הפעם יכול להיות אחרת, שונה. כבר אני יהיה פחות בהלם. אדע יותר מה אני רוצה לעשות ומה פחות.
הפעם אני גם עובדת שמשהו שיש לי תשוקה מלאה אליו. משהו שאני ממש אוהבת לעשות.

אני גם מתגעגעת לדברים של פעם.
להקדיש זמן לעצמי, זמן לרוחניות, זמן לתזונה נכונה, זמן לכושר גופני.
אני מרגישה שאני צריכה לבנות את עצמי מחדש, לא רק את העסק אלא ממש את עצמי.
בתוך כל העבודה והשגרה איבדתי את עצמי. את האדם הרוחני. את האדם שלוקח פסק זמן לפעמים והולך לים לחשוב. את האשם שיש לו זמן לחברים.
לעזאזל אפילו את יום הנישואים שלי שכחתי השנה, ואני נשואה רק שלוש שנים.
לא בטוחה שאני רוצה להיות האדם הזה.
אני רוצה להיות אדם קצת אחר ואם אני לא אקח הפסקה לחשוב על כל הנושא הזה, לבנות דברים מחדש, להשקיע זמן וכסף בפעולות שיחסכו זמן וכסף. כלום לא השתנה.
אך עם זאת אני חושבת שאני צריכה להוריד את הציפיות שלי למציאות. אני לא רוצה שוב להתאכזב.

רוצה לחזורלכתוב...

יש גבול לפשרות

זהו, די, נשברתי, הגיעו מים עד נפש, כלו כל הקצים וכל השאר.
למה על קרונות שאני לא מוותרת בעסק שלי אני מוותרת בעסקים אחרים.
בעסק חשוב יותר שהוא מכירת הדירה?
כבר שנתיים שאני מקפידה לנהל עסק בתוך כמה עקרונות: תקשורת, אמינות ושקיפות
כאשר עקרונות אלו לא מתקימים אין לי שום מוטיבציה לעבוד עם הלקוח ואני בדרך כלל לא אעבוד איתו.
כאן התפשרתי והתפשרתי
מה זאת אומרת "כל הדיון בנינו יהיה רק דרך עורכי דין?" היכן התקשורת
מה זאת אומרת שאני אתן הערת הזהרה בלי לקבל כסף
מה זאת אומרת כל ההתנהלות הנגררת הזו והמשפטית הזו
אני לא מרגישה כאילו אני בחוזה על בית אלא בעסקת טיעון, מחכה שיורידו לי שליש.

כל הנושא גם מעמיד את הקונים בהמון סימני שאלה.
איך כל התהליך היהיה אחרי זה?
איך אני אצליח להתמודד איתם עם עוד ילד ובמהלך הלידה?
מה הם ידרשו שהם יכנסו לבית?
אם הם כל כך מפחדים משקרנים מה זה אומר עליהם?
האם אני רוצה לעבוד מול אנשים שמתנהלים מתוך פחוד ולא מתוך ידע?

מצד אחד אין ספק שאנו רוצים למכור את הדירה
אבל מצד שני אני והבעל צריכים להבין שזה לא הזמן הנכון ואלא לא הקונים הנכונים.
יבוא מישהו אחר, ייתן את אותו סכום ולא ישתה לנו את הדם בקשית.

עוד יום עובר, אחרי 5 לילות ללא שינה נוחה, יש לי חצי שעה לעבוד וטונות עבודה ואני ממש לא יכולה להתרכז.
אני חושבת שכל ההתנהלות הזו ממקום של "החלשה, גם העמיד אותי במצב שהוא מאוד לא נוח עבורי.
זה לא מצב שאני אוהבת להתנהל ממני. אני אוהבת לבוא ממקום של ידע, של חוזק, של אסרטיביות.
להשיב לאינטואיציה שלי ולא לריב איתה.
נכון, שראיתי את הקונים ביום הראשון רציתי למכור להם, אבל ברגע שהבנתי שזה טעות הייתי צריכה לשחרר.
למה להמשיך להילחם בטחנות רוח?
לפני כמה זמן שמעתי בטלוויזיה משפט "משא ומתן טוב הוא כזה ששתי הצדדים מפסידים"
יכול להיות, אבל יש גבול. צריך גם להרוויח.

חשבתי שעורך הדין שלח להם לפני מספר ימים מייל של "אין עסקה" ופתאום הסתדר להם התשלום האחרון.

היום, אחרי פגישה עם יועצת משכנתאות, אחרי למידה והבנה גדולה יותר של התהליך אני מבינה שזה להיכנס למיטה חולה ממנה אנחנו לא יודעים איך נצא.
אבל מצד שני , אני יודעת שלא נצליח להשתחרר מהסיטואציה הזו עד שנדע לחלוטין שזה נגמר.

מצד אחד מתה לשלוח להם מייל, שיבינו שהעסקה מתפוצצת בגללם ולא בגללנו, מצד שני אין לי כוח לזה.
מתחשק לי להגיד להם: לפני שאתם עוברים לראשון לציון תעברו מלהלהלנד וכדור הארץ.
מתחשק לי להגיד להם את האמת.
אבל מצד שני: מה יצא לי מזה? אני אחנך אותם? אני אזרוק ממני את האחריות שזה שאומר להם שהם אשמים בכל התהליך? הם לא יבינו את זה בעצמם ברגע שיראו שעסקה שנייה לא יוצאת לפועל?

בכל מקרה כל הנושא ממש עצוב, כל כך הרבה עוגמת נפש.
מעניין מה קרה שהיינו צריכים לעבור את זה בנוסף האוטו התקלקל וזה עלה 5K ?
ימים א כל כך פשוטים, אין ספק.
מזל שיש לנו את הילד המקסים שלנו שגורם לנו בעיקר לצחוק :)

יום אחרי ומרגיש קשה יותר

עשר וחצי בלילה, אני מרגישה שעוד שנייה הראש שלי מתפוצץ מראש לחץ. מרגישה שאני ממש לא יכולה יותר! כל נושא הדירה ממש מוציא אותי מאיזון.
שעתיים הייתה כאן היועצתמשכנתא, לא מצליחה להבין את תנאי החוזה, לא מצליחה להבין כמה אנחנו מוכנים להתגמש ואיך נפלנו על קונים מהגיהנום.
אני מרגישה שכל הנושא הזה הוא כבר יותר מדי בשבילי. לא יודעת מי יותר מעצבן, הקונים, עורכת הדין שלהם או עורכת הדין שלנו.ףלא יודעת למה אנחנו יוצאים מגידרנו למכור להם. היינו צריכים לעבור שיעור, זהו, עבורנו אותו לא רוצה להמשיך בזה יותר
לא רוצה לחיות מתוך מקום של 'קשה מאוד להשיג קונים' 'מי ישלם לך סכום כזה'
רוצה לחיות מתוך מקום של מחשבה 'מחר יבוא קונה טוב יותר ' 'יש לי בית פיצוץ ואני אקבל את הסכום שאני רוצה' 'הקונה הבא זה הקונה הנכון'
גם אם נגיע עכשיו להסדר תשלומים עם המפגרים האלו יהיו דברים אחרים.
אם חשבנו שבפעם הקודמת היה לנו עסק עם זוג לחוץ הפעם זה ממש סיפור.
לא בעלי ולא ההורים שלו מבינים את הלחץ בשילוב של הריון ומעבר דירה
מי יסדר אחר כך את המליון אישורים? מי יצטרך לדאוג לשיפוץ וכל השאר
כאילו לא מספיק הלחץ שיש לי ההריון הזה מהעבודה אני צריכה גם את זה
גם בהריון הקודם עברנו דירה אבל אז לפחות לא עבדתי והיה לי זמן לעשות את הכל
אז גם היית עסקה עם חברים והורים וזה יחסית זרם, עכשיו זו עסקה עם זוג פחדן ופרנואיד עם עורכת דין מהגיהנום
ההריון הזה הייתי צריכה להתרכז בעבודה, בילד שיש לי ובילד שיהיה לי
אני יודעת שאחרכך יהיה מסובך לא פחות לחפש דירה
אני יודעת שיהיה קשה להישאר בדירה הזו ולרדת במדרגות עם 2 ילדים
אני יודעת שאני מתה למשרד מהבית ועם 2 ילדים קטנים לשכור משרד זה רק יהיה כאב ראש
אבל אני יודעת שאני ממש לא עומדת בזה
ועוד עכשיו 5000 שח על האוטו, מרב שיש לי על הראש אין לי מקום לחשוב על זה
למה אני לא מהאנשים שלוקחים הכל בקלות
מרגע זה אני משנה את המחשבות שלי ואלו המחשבות שאני רוצה להכניס לי לראש
'מכירת דירה היא תהליך קל וששפוט'
'עוד השבוע יגיע לקוח חדש וישלם לי את המחיר שאני רוצה'
'תהליך מכירת הדירה יעבור בנעימים עם קונים טובים בעסקה קלה ומלאת אמון'
אחנו נמצא דירה מהממת בתקציב שלנו ופחות ונסגור את החוזה מולם בקלות תוך יומיים גג'
'אנחנו נמצא דירה מהממת עם מעלית חנייה ממד ומרפסת משגעת המשקיפה לנוף
דירה רגועה עם אנרגיה נהדרת בשכונה טובה ומהממת
דירה עם ברכה ושמחה אשר לא צריכה שיפוץ בכלל
אני אעצב חדר ילדים ומשרד מהמם מלא חום וברכה

אני אצליח לצאת לחופשת לידה חלקית שתתרום. לצמיחה מטורפת של העסק
ב 2015 אני אכניס סכומים מטורפים לעסק לפחות 300 אלף
הכל הולך להיות קל ומקסים
כמובן גם הלידה והילד המדהים שהולך להיות לי

נשברתי

זהו,נשברתי,לא יכולה יותר. לא מצליחה לעצור את הדמעות. אני מרגישה בכבר הכל זה יותר מדי בשבילי. השילוב של ההריון, הדירה ,העסק וכל השאר.
אני מרגישה שאני מתפרקת. העוד שלח מייל שהוא יוצא מהמשחק, ששיחות על כסף צריכות להיות ביננו ולא לעשות טלפון שבור עם עורכי דין. הוא כנראה צודק אבל אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, שכל הנושא הזה כבר גדול עלי
מצד אחד האגו אומר , די,שחררי זה כבר לא יקרה איתם. מצד שני אני רוצה כבר לסיים את זה.
מרגישה שלפני השיחה איתם אני צריכה להגיע ממקום של ידע ולכן אני צריכה קודם לדבר עם היועצת משכנתאות ולהגיע להחלטה בקשר למשכנתא ולא פחות חשוב להבין את ההשלכות של כל מעשה.
אני יודעת שלהם יש יותר מה להפסיד אבל לא בטוח שהם רואים את זה ככה. יכול להיות שהם חושבים שזה שאני בהריון זה הופך אותי ללחוצה יותר.ףעכשיו קיבלתי מייל מעורך הדין שכל המו"מ הזה הזוי מבחינתו וככה לא צריך להתנהל. אני מרגישה כבר מעל שבוע שאני מול עורכת דין במהלך חקירה פלילית ולא מוכרת את הדירה בסך הכל.
כנראה צריך לשחרר, זה יותר מדי לחץ, אולי צריך לגלגל את הכדור לידיים שלהם, לתת להם להבין שהם צריכים ליצור איתנו קשר.
ממש מוזר, מה אף אחד לא מיעץ להם? ההורים שלהם לא אומרים להם שזה מוזר? זה פעם ראשונה שבמשפחה קונים בית?
אין להם חברים? הם לא מתייעצים עם אף אחד?

השנתיים האחרונות לימדו אותי שכל פעם שהולך אחד באים שתיים יותר טובים. אולי צריך לשחרר ולחכות ליותר טובים. אין סיבה שלא יגיעו, יש לנו דירה מקסימה.
חבל שאני כותבת את זה ולא מצליחה לשחרר באמת. כל שעתיים אני עושה שאילתא בטארוט ולא ממש מבינה את התשובה או ממשיכה לשאול עד שתהיה תשובה אחרת.

גם העבודה ממש מלחיצה אותי. מיותר כבר להזכיר עד כמה אני לא מספיקה. איך הזמן עובר והעבודה רק נערמת ואני נעשית רק מבולגנת יותר.
הילד והבעל היו היום בבית וכמובן לא עבדתי בכלל, אני לא יכולה להתרכז שהם פה וגם עיניין הדירה לא משש תרם לנושא.ףמחר צ'יפי גם בחופש שזה אומר עוד יום שאני לא אעבוד. כמובן הבטחתי לכל המי ומה שאני אגיש להם דברים מחר או שאתחיל איתם פרויקט מחר.

עוד מעט הלידה ואני לא יודעת מה יהיה עם העסק אחרי הלידה. מצד אחד אני רוצה חופשת לידה אבל מצד שני אני לא יודעת איך עסקית וכלכלית אני הולכת לעשות את זה. אני יכולה לחשוב על כל מיני רעיונות: לקחת עובדת, לשחרר חלק מהלקוחות, להכין בנק מלל לכל לקוח ועוד. אבל מתי אני אגיע לזה אני לא יודעת.

אני רוצה לקחת חופשת לידה ובזמן הזה לחשוב איך אני בונה את העסק שלי מחדש
מה אני אוהבת לעות ומה פחות
איך אני הולכת לעשות יותר כסף עם פחות שעות עבודה
איך אני יוצרת מוצרי מידע טובים
איך אני מצליחה להכניס כמה אלפי שקלים בחודש רק מתוכניות שותפים
איך אני מצליחהלהכניס כסף מתוכניות אוטומטיות

אני יודעת שיש דרך. אני פשוט צריכה ללמוד יותר ולהיות יותר יצירתית. אבל מכיוון שאני כל הזמן עסוקה ב'לסיים משימות' המוח שלי לא מצליח להתפנות למחשבה יצירתית. וגם אם כבר יש לי רעון מרב שאני עסוקה בשוטף אני לא מספיקה להגיעלדברים האלו.

דבר נוסף שאני צריכנ לקחת בחשבון שאם בילד הראשון לא הצלחתי לתפקד כמה חודשים מה יהיה עם 2ילדים? זה בראש שלי כל הזמן שאני פשוט לא אצליח לתפקד.

אני מסתכלת על כל האנשים הרגועים סביבי.על הנשים שתמיד מחייכות. על אלו שמספיקות הכל ויודעת שאני לא מאלה.
רוצה להיות גם כזו
אחת שרואה את חצי הכוס המלאה
שמסתכלת על העולם בעיניים ורודות
שמצליחה למשוך שפע לחיים שלה כל הזמן כי יש לי מחשבות חויובית
לא לוקחת יותר מדי ברצינות דברים.

יש לי חברה אחת שנראה שהיא מספיקה הכל. גם קריירה, גם מלא ילדים, גם להיראות מצויין וגם לצאת עוד בערב לשתות עם בעלה.
ואני כבר לא עושה כלום עם החיים שלי, כל הזמן בבית לא יוצאת לשום מקום.
אין לי ספק שיותר קל להיות שכירה לא משנה איזה קריירה יש לך. כשכירה בשש בערב העיפרון שלי היה נופל ולא הייתי חייבת לבדוק מילים בעשה בלילה.

בהרבה פעמים אני חושבת ותוהה האם להיות עצמאית זה באמת משהו משמתאים לי. אני יודעת שאני יכולה להיות אשת עסקים וממש להצליח אבל אני ממש לא יכולה לעות הכל.ף

אני אתחיל ממש להצליח ברגע שאני אתחיל להעסיק אנשים. רק שאני אתחיל להוציא כסף אני אראה באמת כסף.

עובדת שתעזור לי בכתיבה
עובדת שתעזור לי באדמיניסטרציה
להוציא טלמרקטינג לארגון סדנאות לקבלנית משנה
להביא עוזרת לבית פעם בשבוע קבוע

והחלום, נערה שתגיע לכמה שעות ביום לעזור, בדיוק כמו שאניי עשיתישהייתי בתיכון.

איך אני מרגישה שהכתיבה הזו זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו, בלי סדר מסויים, לא לכתוב פוסט לבלוג, פסט מסודר על נושא אחד אלא פשוט להקליד בטירוף את כל מה שעובר ךי בראש בלי סדר ובלי ארגון.
הבעל לא בדיוק מבין למה אני נשברת
מה פתאום אני מתחילה לבכות ללא שליטה
אז העסקה על הבית כנראה תהיה קצת פחות קלה

אז אני לא יודעת מה יהיה עם העסק
אז אני מפוצצת הורמונים
ביג פאקינג דיל

טוב, בשבילי זה לגמרי ביג דיל

אז מתחשק לי לבכות ולשחרר
מתחשק לי חופש
מתחשק לי לנקות קצת את הראש
להקליד בטירוף
ולנסות להבין מה הולך להיות עם החיים שלי

מתחשק לי שיבינו שלמכור את הדירה וכל מה שכרוך בזה בשלב זה של חיי זה מלחיץ
כי זה לא נגמר רק בחוזה אלא במליון טפסים, קניות, הובלות, לחפש דירה שאנחנו רוצים לקנות, משא ומתן עם המוכרים, עוד משכנתא ועוד מליון דברים שנכנסים לתוך מעבר דירה.
אבל אני יודעת שחודשיים אחי זה פתאום הכל יראה אחרת.

יהיה לנו מעלית וחנייה, אני אשתה קפה של בוקר עם אגוזי במרפסת, יהיה לי משרד בחדר נפרד ועוד המון דברים.
מגיע לי