אתמול בערב היה לי ערב של משבר גדול.
אפשר לתרץ אותו בשבוע 38+, אבל זה רק תירוץ. אתמול הייתה שוב נפילה. הפע קצת יותר גדולה.
אבל זה לא חדש, זהו רגש של תסכול שאני סוכבת איתי כבר המון זמן.
רגש הגורר הרבה ביקורת עצמית וקצת אושר.
אני כבר לא קמה שמחה כל בוקר, לא קמה בהתרגשות לעבודה.
קמה כי 'צריך לעשות את העבודה'.
כל יום הוא עוד יום שאני דוחקת לפינה כל דבר שאפשר לעשות וקשור אלי ושמה את העבודה במרכז.
עוד יום שאני עובדת יותר מדי זמן בשביל קצת מדי כסף, לא מרוצה ולבסוף גם לא זוכרת לקחת כסף.
אני רוצה שינוי
אני צריכה שינוי
אני יודעת שרק לפני זמן לא רב רשמתי את זה לעצמי והצהרתי כבל עם ומחשב שאני הולכת לשנות, שזה היום הראשון של שארית חיי. אבל זה עבד בדיוק בשביל יומיים.
גם ברגעים אלו, כשאני בערך שקיע דקה לעצמי יש לי איזה עקצוץ בדף שאומר "למה את מבזבזת את הזמן? בזמן הזה כנסי לפייס, תראי מה קורה עם הלקוחות, תראי איזה משימה של העבודה את יכולה לעשות"
אני ממש מרגישה את זה פיסית כעקצוץ ביד שמאל שרוצה לברוח לעבר העבודה.
אני צריכה לעשות מחשבה עמוקה מה קורה כאן. למה זה?
הילד המקסים שלי יושב מולי, רואה טלוויזיה בשקט ושותה את שאריות החלב מהקורנפלס דרך הקש.
המראה מקסים, מחמם את הלב וממלא את הלב.
שם אני צריכה להיות. במקום הזה של האושר, של הסיפוק.
לא לתלות את זה בדברים כמו הבית שלי, העבודה שלי.
למרות שגם בהם אין לי סיבה להיות לא מאושרת.
אני חושבת לגייס את החשביה היום לדברים פשוטים ולא למלא הצהרות של "מהיום ככה וככה"
כי את הדברים הללו אני לא ממש יכולה ליישם ואז מה שקורה זה שזה מוביל לתסכול וביקורת עצמית.
אני צריכה לנסות למצוא את האמונות שלי לגבי הרבה דברים ולראות איך אני מוציאה אותם ממני
לעשות חשיבה עמוקה על העבודה ולחשוב איך אני עושה יותר בפחות זמן.
אין אני נותנת ללקוח מה המגיע לו לפי התשלום שהוא שילם.
אני מרגישה שאני אלמד את זה אם אני רוצה ואם לא עוד שבועיים שהאגוז המקסים שאנ כבר כל כך מחכה לו יגיע לבית.
אבל אני רוצה שהוא יגיע לבית שמח, לבית רגוע.
ליתר דיוק הבית שמח ורגוע אבני רוצה שהוא יגיע לאמא שמחה ורגועה. אמא שלווה ומסופקת. אמא שיודעת גם לשים את עצמה קודם.
אמא שזוכרת כל מה שצריך.
שיודעת לקחת את החיים בקבלות.
אמא מרוכזת וממוקדם שעובדת מתוך שמחה ושיר
שיודעת למצוא את האושר שלה
שמנצלת את הזמן שלה בצורה הטובה ביותר.
אמא שיודעת לשבת לאכול ארוחת בוקר בשקט בלי העקצוץ הזה של "לא, אני צריכה לעשות עכשיו דברים"
הבטחתי לבעל שאני הולכת ליום היום. הבטחה שאני צריכה לקיים בשביל עצמי!!!
אפשר לתרץ אותו בשבוע 38+, אבל זה רק תירוץ. אתמול הייתה שוב נפילה. הפע קצת יותר גדולה.
אבל זה לא חדש, זהו רגש של תסכול שאני סוכבת איתי כבר המון זמן.
רגש הגורר הרבה ביקורת עצמית וקצת אושר.
אני כבר לא קמה שמחה כל בוקר, לא קמה בהתרגשות לעבודה.
קמה כי 'צריך לעשות את העבודה'.
כל יום הוא עוד יום שאני דוחקת לפינה כל דבר שאפשר לעשות וקשור אלי ושמה את העבודה במרכז.
עוד יום שאני עובדת יותר מדי זמן בשביל קצת מדי כסף, לא מרוצה ולבסוף גם לא זוכרת לקחת כסף.
אני רוצה שינוי
אני צריכה שינוי
אני יודעת שרק לפני זמן לא רב רשמתי את זה לעצמי והצהרתי כבל עם ומחשב שאני הולכת לשנות, שזה היום הראשון של שארית חיי. אבל זה עבד בדיוק בשביל יומיים.
גם ברגעים אלו, כשאני בערך שקיע דקה לעצמי יש לי איזה עקצוץ בדף שאומר "למה את מבזבזת את הזמן? בזמן הזה כנסי לפייס, תראי מה קורה עם הלקוחות, תראי איזה משימה של העבודה את יכולה לעשות"
אני ממש מרגישה את זה פיסית כעקצוץ ביד שמאל שרוצה לברוח לעבר העבודה.
אני צריכה לעשות מחשבה עמוקה מה קורה כאן. למה זה?
הילד המקסים שלי יושב מולי, רואה טלוויזיה בשקט ושותה את שאריות החלב מהקורנפלס דרך הקש.
המראה מקסים, מחמם את הלב וממלא את הלב.
שם אני צריכה להיות. במקום הזה של האושר, של הסיפוק.
לא לתלות את זה בדברים כמו הבית שלי, העבודה שלי.
למרות שגם בהם אין לי סיבה להיות לא מאושרת.
אני חושבת לגייס את החשביה היום לדברים פשוטים ולא למלא הצהרות של "מהיום ככה וככה"
כי את הדברים הללו אני לא ממש יכולה ליישם ואז מה שקורה זה שזה מוביל לתסכול וביקורת עצמית.
אני צריכה לנסות למצוא את האמונות שלי לגבי הרבה דברים ולראות איך אני מוציאה אותם ממני
לעשות חשיבה עמוקה על העבודה ולחשוב איך אני עושה יותר בפחות זמן.
אין אני נותנת ללקוח מה המגיע לו לפי התשלום שהוא שילם.
אני מרגישה שאני אלמד את זה אם אני רוצה ואם לא עוד שבועיים שהאגוז המקסים שאנ כבר כל כך מחכה לו יגיע לבית.
אבל אני רוצה שהוא יגיע לבית שמח, לבית רגוע.
ליתר דיוק הבית שמח ורגוע אבני רוצה שהוא יגיע לאמא שמחה ורגועה. אמא שלווה ומסופקת. אמא שיודעת גם לשים את עצמה קודם.
אמא שזוכרת כל מה שצריך.
שיודעת לקחת את החיים בקבלות.
אמא מרוכזת וממוקדם שעובדת מתוך שמחה ושיר
שיודעת למצוא את האושר שלה
שמנצלת את הזמן שלה בצורה הטובה ביותר.
אמא שיודעת לשבת לאכול ארוחת בוקר בשקט בלי העקצוץ הזה של "לא, אני צריכה לעשות עכשיו דברים"
הבטחתי לבעל שאני הולכת ליום היום. הבטחה שאני צריכה לקיים בשביל עצמי!!!
