למה אני לא פה

אני חושבת שאני צריכה לפתוח כל בוקר , ישר אחרי שאני לוקחת את הפיצקי לגן בקפה, מוסיקה טובה וכתיבה בבלוג.
מליון דברים קוראים בזמן האחרון.
בעבודה, בהריון בכל השאר.
אני רוצה להיות האדם השמח, האופטימי, השלו, הממוקד.
אבל אני לא!

הבוקר התחיל בעצבים. על לקוח אחד שכבר כולם אומרים לי ממזמן שאני צריכה לעזוב. להפסיק לתת לו שירותים. ואני, כמו טפשה, ממשיכה וממשיכה.
למה?
כי לא נעים לי. כי הוא מזכיר לי את האבא העלוב שלי שכולם דופקים אותו כי הוא טמבל וחי בסרטים ואני מרגישה את הצורך לעזור לו.

כמובן שזה היה הלקוח שלקח ממני הכי הרבה אנרגיה
שרק ביקש וביקש ובקושי נתן.

עכשיו, שאמרתי די, הוא מתחיל להעמיד תנאים.
ידעתי שהוא יהיה בעייתי, הוא היה בעייתי עם כל אחד אחר.

אני צריכה לשים לו מעצור ואני אשים לו מעצור.
לפעמים צריך להראות ללקוח שאני לא רק נחמדה.
גם ככה לא משתלם לי להיות נחמדה.

אני גם חייבת לסדר את נושא הכסף ולמקד את זה.

לא רוצה את זה יותר בחיים שלי:
אנשים שנרשמים לרשימת תפוצה אבל שמקבלים מייל מתייחסים לזה כאילו אנסתי את אמא שלהם
לקוחות ששותים את הדם אבל הולכים לישון שצריך לשלם.

מספיק. רוצה אחר. רוצה קל יותר!