זהו. כבר עברו כמעט חודש וחצי מהלידה. כל יום אני אומרת לעצמי "אני צריכה לכתוב, זה מה שיעזור לי, קצת לכתוב" וכל יום אני מחפשת הרבה סיבות ותירוצים לא לכתוב.
כבר המון זמן אני רוצה לתרגל את נושא הכתיבה היומית. לפעמים היא תהיה משימתית, לפעמים ספרותית ולפעמים סתם מקום לשפוך הכל על המקלדת. אבל העיקר לכתוב, להוציא, להביע, לדבר בעזרת המקלדת.
מדהים אותי כמה חשבתי שאני אספיק בחופשת לידה וכמה טעיתי. חשבתי שאני אספיק לקרוא, ללמוד, לבנות את הקורס האינטרנט, לנוח, להחזיר אכשהוא את רוחמה היצירתית.
אבל בפועל הכל שונה. בפועל אני עייפה. בפועל עוברים עלי זמנים לא ממש קלים. אני יודעת שאחת הסיבות שאני מתחמקת מהכתיבה זו המחשבה של "שוב לקטר בעזרת המקלדת? למה לעזאזאל אני צריכה להנציח את הקיטורים? מספיק לי לחשוב אותם בלב ולתת להם להעלם עם הזמן"
והאמת, אני לא רוצה לקטר יותר. אתמול חשבתי שאני אומרת את חיבור המילים "קשה לי" יותר מדי פעמים. ברמה כזו שאני כבר שומעת את צ'יפי אומר לפעמים את חיבור המילים "קשה לי" חשבתי לעצמי כמה אני רוצה לשחרר את צמד המילם הללו ממני, אולי אפילו למצוא צמד אחר שאני אגיד בכל כל פעם שאני באה לפלוט את המילים הללו. עברו לי הרבה מילים בראש. אפילו חשבתי מה אם בעצם זו רק סמנטיקה ובסוף צמד המילים החדש יעבד את משמעותו החיובית ואני אדע שהוא אומר "קשה לי".
בסוף נזכרתי שמשפטה של לאה שנירר "פאן לי במקסימום" , אני רוצה לנסות את המשפט הזה. להשתמש בו כמה שיותר. הרבה יותר מצמד המילים שלא ממש מועיל לי.
לפני יומיים פגשתי את זב' הפסיכולוג שליווה אותי שלוש שנים של טיפול בסופר השכונתי (כמובן, ביום היחיד בחיי שהחלטתי לצאת לסופר עם טרנינג אדום פגשתי שם את כל העולם ואישתו) הוא שאל אותי מה נשמע, אבל מה נשמע באמת. בחזרתי הביתה שסיפרתי לבעלי הוא שאל אותי "סיפרת את האמת? אמרת שקשה? " לא, לא סיפרתי שקשה, אבל אמרתי את האמת. פשוט את כל הדברים החיוביים שבאמת. פשוט הסתכלתי על חיי בעיניים חצי חיוביות. מסתבר שאני יודעת לעשות את זה אם אני רוצה :)
בסך הכל אני לא יודעת מה אני רוצה לעצמי. בכל זאת ילד בן חודש וקצת שצריך המון תשומת לב. ילד נוסף בן שנתיים וחצי שצריך לא פחות תשומת לב. מלחמה. מכירת דירה ומרתון מטורף בחפוש אחר דירה חדשה.
אני יודעת שאני רוצה כל כך הרבה. אני יודעת שאני עוסקת הרבה בלא להיות מרוצה מעצמי שאנילא.
לא מספיקה.
לא מספיק יצירתית.
מרגישה עכשיו גם לא מספיק מקצועית.
תואר ראשון בהלקאה עצמית ובביקורתיות.
כל הזמן אני חושבת כמה אני רוצה להיות מהאנשים האלה.
אלה ששמחים כל הזמן , שרואים את העולם באור חיובי.
הנחושים , שמציבים לעצמם מטרה ומשיגים אותה לא משנה מה.
כבר המון זמן אני רוצה לתרגל את נושא הכתיבה היומית. לפעמים היא תהיה משימתית, לפעמים ספרותית ולפעמים סתם מקום לשפוך הכל על המקלדת. אבל העיקר לכתוב, להוציא, להביע, לדבר בעזרת המקלדת.
מדהים אותי כמה חשבתי שאני אספיק בחופשת לידה וכמה טעיתי. חשבתי שאני אספיק לקרוא, ללמוד, לבנות את הקורס האינטרנט, לנוח, להחזיר אכשהוא את רוחמה היצירתית.
אבל בפועל הכל שונה. בפועל אני עייפה. בפועל עוברים עלי זמנים לא ממש קלים. אני יודעת שאחת הסיבות שאני מתחמקת מהכתיבה זו המחשבה של "שוב לקטר בעזרת המקלדת? למה לעזאזאל אני צריכה להנציח את הקיטורים? מספיק לי לחשוב אותם בלב ולתת להם להעלם עם הזמן"
והאמת, אני לא רוצה לקטר יותר. אתמול חשבתי שאני אומרת את חיבור המילים "קשה לי" יותר מדי פעמים. ברמה כזו שאני כבר שומעת את צ'יפי אומר לפעמים את חיבור המילים "קשה לי" חשבתי לעצמי כמה אני רוצה לשחרר את צמד המילם הללו ממני, אולי אפילו למצוא צמד אחר שאני אגיד בכל כל פעם שאני באה לפלוט את המילים הללו. עברו לי הרבה מילים בראש. אפילו חשבתי מה אם בעצם זו רק סמנטיקה ובסוף צמד המילים החדש יעבד את משמעותו החיובית ואני אדע שהוא אומר "קשה לי".
בסוף נזכרתי שמשפטה של לאה שנירר "פאן לי במקסימום" , אני רוצה לנסות את המשפט הזה. להשתמש בו כמה שיותר. הרבה יותר מצמד המילים שלא ממש מועיל לי.
לפני יומיים פגשתי את זב' הפסיכולוג שליווה אותי שלוש שנים של טיפול בסופר השכונתי (כמובן, ביום היחיד בחיי שהחלטתי לצאת לסופר עם טרנינג אדום פגשתי שם את כל העולם ואישתו) הוא שאל אותי מה נשמע, אבל מה נשמע באמת. בחזרתי הביתה שסיפרתי לבעלי הוא שאל אותי "סיפרת את האמת? אמרת שקשה? " לא, לא סיפרתי שקשה, אבל אמרתי את האמת. פשוט את כל הדברים החיוביים שבאמת. פשוט הסתכלתי על חיי בעיניים חצי חיוביות. מסתבר שאני יודעת לעשות את זה אם אני רוצה :)
בסך הכל אני לא יודעת מה אני רוצה לעצמי. בכל זאת ילד בן חודש וקצת שצריך המון תשומת לב. ילד נוסף בן שנתיים וחצי שצריך לא פחות תשומת לב. מלחמה. מכירת דירה ומרתון מטורף בחפוש אחר דירה חדשה.
אני יודעת שאני רוצה כל כך הרבה. אני יודעת שאני עוסקת הרבה בלא להיות מרוצה מעצמי שאנילא.
לא מספיקה.
לא מספיק יצירתית.
מרגישה עכשיו גם לא מספיק מקצועית.
תואר ראשון בהלקאה עצמית ובביקורתיות.
כל הזמן אני חושבת כמה אני רוצה להיות מהאנשים האלה.
אלה ששמחים כל הזמן , שרואים את העולם באור חיובי.
הנחושים , שמציבים לעצמם מטרה ומשיגים אותה לא משנה מה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה